זכרונות אנשי סגל
ד"ר שרה כהן שבוט, ראש התכנית ללימודי נשים ומגדר, המפגש שלה כסטודנטית צעירה עם הספרייה והחוג לפילוסופיה באוניברסיטה.
הייתי בת 19, עולה חדשה ממקסיקו, שהגיעה לבד ארצה עם עברית שבורה מבית הספר היהודי במקסיקו סיטי. זה לא עצר אותי והעזתי להתחיל ללמוד ללא מכינה. הכל היה חדש, מפחיד אבל גם מאוד מרגש. לשמחתי ההורים שלי הצליחו לתמוך בי כלכלית בתקופה זו ולכן יכולתי להשקיע את כל כולי רק בלימודים – שמהר מאוד הפכו לתשוקה הגדולה שלי. כעולה חדשה וחיפאית בפעם הראשונה בחיי, לא חשבתי הרבה על איפה כדאי לי לגור. בתמימותי הצטרפתי לשני שותפים בדירה בבת גלים – כמישהי שבאה ממקסיקו סיטי, חשבתי שלנסוע באוטובוס שעה לאוניברסיטה כל בוקר נשמע בסך הכל סביר. המשמעות של לגור כל כך רחוק מהאוניברסיטה הייתה שבסופו של דבר ביליתי את כל היום – מהבוקר עד הערב – באוניברסיטה. הלימודים שלי היו מפוזרים במהלך היום ועל פני כל ימי השבוע כמעט, ובסופו של דבר זה היה פחות או יותר כל מה שרציתי לעשות אז. כל כך מהר התאהבתי בפילוסופיה על כל גווניה.הספרייה הפכה להיות מקום המקלט הקבוע שלי. החיפוש אז, קצת מתביישת לומר, נעשה עדיין דרך הכרטיסיות במגירות (מהר מאוד כבר הגיעו המחשבים, אבל – בכל זאת, שנות התשעים) ועמדתי המון שעות ליד מכונות הצילום. בכל פעם כשנכנסתי לספרייה נפעמתי מזה שאני לומדת באוניברסיטה עם ספרייה כזו מפוארת ומזמינה. בכל פעם כשהסתובבתי ליד המדפים הרגשתי משום מה שאני במקום בטוח ומחבק.
אולם, התמונה החזקה ביותר עבורי מימים אלה, הייתה ונשארה זו שלי יושבת ליד שולחן עץ בודד אל מול חלונות הענק שפונים לדשא ולים. ישבתי שם שעות רבות. קראתי את הפילוסופים הגדולים והרגשתי מורמת מהעולם. הייתי רק בת 19 אבל היה משהו מעורר השראה ומרומם בנוף הזה ובפוזיציה הזו – שלי יושבת וקוראת ולומדת (קוראת, לומדת למבחנים, כותבת עבודות) אל מול החלונות הענקיים האלה והנוף המרהיב. הרגשתי כמו פילוסופית בעצמי ואולי זה היה שם כשהתחלתי להפוך באמת לפילוסופית בעצמי.
כיום אני נהנית מהנוף החיפאי ממשרדי במגדל – אבל לא שוכחת את החלונות הגבוהים ושולחן העץ מולם. לפעמים אני עוד מעיזה להיכנס לספרייה ולעמוד שם, אבל לרוב מנסה להימנע מזה – זה ממלא אותי ביותר מדי נוסטלגיה.
פרופ' (אמריטוס) יורם בר גל, החוג לגיאוגרפיה. סיפורי בראשית על האוניברסיטה, על החוג לגיאוגרפיה ועל הספרייה.
בשנים 1964-7 המכון האוניברסיטאי שכן בבית-הספר עירוני ה’, כאשר הספרייה הייתה בקומה העליונה של בית הספר. עיקר החוגים היו ממדעי הרוח: מקרא, הסטוריה, ספרות, שפות, והיו עוד כמה ממדעי החברה: מדע המדינה וסוציולוגיה. הספרייה הותאמה לצורכיהם של חוגים אלה.
בשנת 1964 הוקם החוג לגיאוגרפיה. הקמת החוג הציבה בפני ראשי המכון האוניברסיטאי והספרייה כמה אתגרים - ורובם מומשו לטובה מאחר ותמכו בחוג שני מוקדי כוח חשובים: אליעזר רפאלי, שהיה חסיד גיאוגרפיה וידיעת הארץ - ותפקידו המנהלי-אקדמי עשה את שלו. מוקד שני היה של “האחראים=מנהלים אקדמיים” שהיו אחראים מטעם האוניברסיטה העברית על המכון, שניים מהם היו מהמחלקה לגיאוגרפיה - פרופ’ יהודה קרמון, ופרופ’ יהושע בן אריה.
על הפעולה בשטח ניצח פרופ' ארנון סופר, דוקטורנט בירושלים שנישלח לחיפה להקמת החוג עם ד"ר יהודה קידר. לנגד עיניהם היו צורכי המחלקה בירושלים, שנבנתה על-פי דגם של מחלקות הגיאוגרפיה בגרמניה טרום מלחמת העולם השנייה, אלה כללו מעבדות, אוספים, חדרי סמינרים וכמובן סיורים, ציוד טכני לצילומי אויר ועוד.
בשלב זה, נכנסתי לעבוד בספרייה בעקבות “ארון מתכת משרדי” - שהיה הכספת של הספרייה - ובה נשמרו צילומי האוויר שנרכשו. על מיקומם של צילומי האוויר ועל מי שרשאי לטפל בהם היו הגבלות ביטחוניות, עמדתי כנראה בתנאים אלה ונאספתי לזרועות הספרייה. כמובן שנוספו לי תפקידים אחרים על ידי הירש, מנהל הספריה דאז.
בשנת 1965, נשלחתי לירושלים –עבורי, היה זה כמסע מעבר לאוקיינוס, כדי ללמוד ולהכיר את המרכיבים השונים של אוספי המחלקה - בעיקר מפות, שקופיות ומפות קיר. נסיעה זו עזרה לתכנן את העתיד לקום בקשרים בין הספרייה ובין החוג לגיאוגרפיה.
באותה תקופה, תוכנן מבנה הספריה שתקום בבניין הרב-תכליתי בשנת 1968 - לאחר מלחמת ששת הימים. בארגון המבנה וצרכיו יושמו העקרונות של המחלקה לגיאוגרפיה ושירותיה המיוחדים, וקשריהם עם הספרייה. הוקצב חדר הגיאוגרפיה הראשון – שהיה מחוץ למתחם הספרייה – בפרוזדור מולה, בחדר נמצאו האוספים שהחלו להיבנות, שולחנות ארוכים לתרגולי מפות, שולחנות אור לשרטוט מפות, ואוספי המפות, ובחדר הפנימי היה ארון המתכת. למעשה, החדר היה מתחם הוראה ומחקר של תלמידי החוג בשנים הבאות. רובם למדו ותרגלו בקבוצות – בשעה שלא נערכו בו שיעורים או סמינרים.
אחד האוספים המיוחדים שהחלו להיבנות היה אוסף האטלסים, ובתוכם בלטו כמה - "אטלס ישראל" הענק, שהיה מוקד חשוב לעבודות הסטודנטים וכן אטלס מיר ברוסית, שלא רק שהיה כתוב באותיות קריליות אלא גם היה גדול ויפה ופירט עולמות רחוקים. כעובד הספרייה – כמובן שראיתי ונגעתי בכל אלה עוד בשלבי המיון והקטלוג. לא אשכח אחד מהם - נדמה לי שצבעו היה ירוק – והיה אטלס של עולמות מדומיינים, מתוך מפות ימי הביניים או ספרים כמו גוליבר. האטלס הדליק את דמיוני הגיאוגרפי – ונפגשתי איתו שנית בכנס על עולמות מדומיינים ופנטזיה בשנות האלפיים שאורגן בשותפות עם הספרייה.
אחת הבעיות הגדולות של אותם ימים, שדנו בהן ברצינות ובכובד ראש, הייתה בעיית השקופיות. על פי נוהגי הספרייה, כל פריט צריך להיות מוחתם ומקוטלג – מה עושים עם שקופיות? השקופיות היו מגיעות משני מקורות – אוספים קנויים מארצות-הברית או גרמניה. שבדרך-כלל עסקו בנושאים או באזורים מסוימים וצילומי המרצים בסיורים. שעות של דיונים נסובו על סימון והחתמת השקופיות כרכוש הספרייה ועל דרכי השאלתן, אך לפני הכול העבירו את השקופיות לתוך מסגרות זכוכית שיגנו על הפילם.
אוספי השקופיות שהגיעו לסדרי גודל של עשרות אלפים תוך פרק זמן קצר, דרשו פתרונות יצירתיים, ואחד מתפקידיי היה לכתוב בדיו על מסגרת השקופית את מספר הקטלוג שלה – עבודה שנראית היום מטורפת.
פרט לשקופיות, היו בספרייה מפות קיר שייובאו בעיקר מגרמניה, ושגודלן הגיע לאורך של יותר משני מטרים (מוט המפה) – ובראשית כל שנה, היה צריך לפתור את צורת תלייתן בכיתות בלי שיסתירו את הלוח (כאסיסטנט בגיאוגרפיה, הסתובבתי עם פטיש ומסמרים בתחילת כל שנה להכנת הכיתה להצגת המפות). שיא הטכנולוגיה בכיתות ובחדר הגיאוגרפיה, היו הוויאוגרף ואוספי השקפים. אני זוכר את הרגע שבו פתחנו במחלקת הרכש את חבילת השקפים הקנויים שהגיעו מגרמניה - היו אלה שקפים מיוחדים "דינמיים", שיכלו להמחיש תנועה בתוך השקף: נספחים צבעוניים שהוצמדו לשקף הראשי ויכלו לזוז באמצעות תנועת-יד - ככה הוצגו תופעות כמו חזיתות בתוך שקע ברומטרי, דרדרת במצוק, או יצירת דלתה בשפך נהר, באמצעות (מודלים?) תלת ממדיים ודינמיים. היה בכך שדרוג עצום של יכולת ההמחשה לעומת המפה הסטטית.
במקביל ומחוץ לתחום השפעת הספרייה, החל להבנות אוסף סלעים ומאובנים לצורכי הוראת גיאומורפולוגיה וגיאולוגיה, שהיו הבסיס למעבדות בתחומים אלה. בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 הם שכנו בתוך חדר הגיאוגרפיה בארונות פלדה.
במקביל ומחוץ לתחום השפעת הספרייה, החל להבנות אוסף סלעים ומאובנים לצורכי הוראת גיאומורפולוגיה וגיאולוגיה, שהיו הבסיס למעבדות בתחומים אלה. בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 הם שכנו בתוך חדר הגיאוגרפיה בארונות פלדה.
כשתוכנן מתחם הספרייה בבניין הראשי – העקרונות שבאו לידי ביטוי בחדר הגיאוגרפיה הראשון יושמו ב"חדר הלימודים האזוריים" בלב הספרייה. היה זה מוקד הלימודים והמפגש בין המרצים ובין הסטודנטים והוא יצר אחדות וזהות חוגית חזקה מאוד, שגובשה גם בזמני השהייה בשדה בסיורים וגם בסלקציה הטבעית שנוצרה בקרב אלה שפנו ללמוד גיאוגרפיה.
אחרית דבר - המחלקה לגיאוגרפיה בירושלים (הוזכרה בחלק הראשון) התפרקה בשנות ה-80 כאשר נבנה קמפוס הר הצופים, ונדדה מגבעת רם למבוכי הקמפוס בהר-הצופים.
חיפה נותרה בינתיים עם המבנה המיוחד של מחלקה עם אוספים שונים שנשענו על הספרייה הכללית. וזאת לצד אוסף ספרים וכתבי-עת מהמעולים בארץ.
ד"ר נגה בן שושן, הפקולטה לחינוך, על הרגע שלפני ההבטה לאחור: מפגשים בספרייה עם הספרנית סטפני לביא
יום שני. לפני כשלוש שנים. מרס. 2019
אני מבקשת לנצל את הבוקר לשבת בספרייה ולסיים לכתוב את ההרצאה ליום העיון הקרוב. נותרו רק עוד שבועיים והמשימה עוד לא הושלמה. עלי לסיימה עכשיו. שוב מתעורר ההכרח לקצר- להטיל את הגיליוטינה החותכת בבשר החי, או בנשמה, ומותירה דברים כה חשובים מאחור.
אני זקוקה לשקט. והיום דממה באזור בו אני יושבת בספרייה. בדיוק השקט לו אני זקוקה.
התקדמתי עוד קצת.
עלי לדבר על מה שלמדתי מהמחקר בעקבות המבט האסור לאחור במקרא ובנפש. האם אפשר להביט לאחור מבלי להיות נציב מלח כאשת לוט? והביבליותרפיה- על יכולתו של סיפור להיות כגשר אל האחור.
אני זקוקה להפסקה. לעיתים מעט הליכה ושינוי מקום עוזרים לי 'להזיז' את המחשבה.
יצאתי מהספריה. חזרתי. עדיין שקט כאן. קמתי לסיבוב נוסף ובדרכי חשבתי שנכון להחמיא לספרניות על השקט המופלא הזה.
מעולם לא ניגשתי לאחראית על דלפק ההשאלה. אבל הרצון להחמיא לה הצדיק זאת. היא שוחחה בטלפון, שאלה במה מדובר, אמרתי- במחמאה, והמתנתי.
היא מודה לי. מחייכת במאור פנים ומשיבה שהם באמת מתאמצים וממשיכה להביט עלי.
"רגע. חכי. את זוכרת אותי?"
"אהמממ. סליחה. אני לא".
"לפני כמה שנים ראיינת אותי. את זוכרת?"
"אהה. ללימודי ביבליותרפיה בוודאי".
"לא. לא. והיא מביטה אלי, עיניה מאירות. ראיינת אותי על... זאת שהיתה לנציב מלח. על אשת לוט".
זה היה ב- 2007. חלפו 12 שנים מאז.
אני מביטה בה והיא בי. ושתיינו המומות ונזכרות.
היא אומרת ששנים השיחה הזאת ליוותה אותה. "בעיקר אני זוכרת שהזמנת אותי להביט באשת לוט רגע לפני שהביטה לאחור".
ההתרגשות כה רבה, והמפגש כאילו שב ומתרחש ברגע זה מול עיניי:
ישבתי אז בספרייה באוניברסיטה, בקומת המסד. ערמות ספרים היו סביבי. נעתי בין לימוד על גילגולו של הסיפור במקרא ובמדרש. אך הראיונות עם אלו אותם הזמנתי להתייחס לסיפור המקראי היו עוד 'חמים' וקשה היה לי להפרד מהם. שקלתי האם לוותר עליהם או אולי להרחיבם. בעיקר- לא ידעתי מה לעשות איתם. איך להמשיך משם. הדוקטורט הזה, שאין לו סוף...
היא עבדה בספרייה, ושאלה האם אפשר להשיב את הספרים למקומם? והתעניינה במה אני עוסקת. סיפרתי לה, ואורו עיניה. התישבה לידי ושאלה עוד ועוד. המבט שלה היה מלא סקרנות ותשוקה לסיפור. אני זוכרת במדוייק את התחושה שההקשבה שלה שפעה אימון והתמסרות חריגה לסיפור. אני זוכרת שחשתי כאילו שתינו הבטנו מאד מקרוב באשת לוט וראינו שם משהו חי. ומתוך חיוך ואולי דווקא רצינות, הצעתי לה אם היתה רוצה שאראיין אותה גם.
אנחנו יושבות בספרייה עכשיו, 12 שנים אחרי אותו מפגש, וכל אחת בתורה נזכרת, וכך זכרון פולש לתוך זכרון- ותחושה של גילוי מיסטי עוטפת אותנו:
היא אומרת- "אני זוכרת שוב את ההזמנה שלך לראות את הרגע שלפני המבט לאחור".
אני נזכרת שסיפרה לי שעוד ימים אחדים תעזוב את הארץ ותחזור לחו"ל. ששיתפה בקשיי ההחלטה ובתחושת ההכרח לעשותה. שזה אחד הימים האחרונים שהיא ספרנית בספרייה. ואולי האחרון?
אני רואה מול עיני את המבט שהיה לה אז- שתי עיניה נעו- כל אחת בכיוון אחר. האחת כאילו 'כאן' והשנייה מחפשת דרך ורחוקה. פונה ל'שם'.
היא נראתה מהורהרת, מתוחה אבל גם נחושה.
היא נזכרת שכשהביטה אל 'הרגע שלפני המבט', זיהתה שאשת לוט ראתה משהו מאד חשוב. שהיא שמחה לדבר. שאמרה כמה קשה לעזוב, ושאולי צריך לחסום את העבר כדי לשרוד.
היא נזכרת בכל שדיברה ואמרה. ושבסוף הביטה אל אשת לוט בעינים. שידעה שבמבטה ראתה משהו מאד חשוב. שבעבור הגילוי שהיה במבט זה – זה היה הכרחי וגם כדאי.
עכשיו היא מספרת לי שאחרי מספר שנים חזרה לארץ. חזרה לעבוד בספרייה. סיפרה שהיא מחפשת אותי. שלמבט ההוא שזכתה לו, יש תרומה לחזרתה. שברגעים שראתה את אשת לוט שלפני ההבטה- זכתה להארה ולהבנה גדולה.
אני חוזרת נרגשת לכסאי בספרייה.
12 שנים. זכרון משיחה של חצי שעה. מבט אחד.
הסיפור הזה חתם את אותה הרצאה. זכיתי שסטפני נכחה בה.
חלפו עוד כשלוש שנים. החודש יצא לאור ספרי 'מסע עם אשת לוט מהמקרא אל הנפש'.
סטפני יקרה - הסיפור הזה מוקדש לך עתה, באהבה ובתודה.
ביקשתי להודות על השקט בספרייה, וזכיתי במבט, במראה, ובקול דממה דקה - שכמוהם כבריאה שלמה.
פרופ' מעוז עזריהו, החוג לגיאוגרפיה, הספרייה שלי.
אינני זוכר את המפגש הראשון שלי עם הספרייה. למעשה אני מתקשה להיזכר בספרייה הישנה, לפני שהשתדרגה ונקראה בשמה הנוכחי. לקח לי זמן להעלות מנבכי הזיכרון את הכניסה במסדרון הארוך המוביל לכיוון המגדל – או קפה דשא, תלוי בכיוון ההליכה. שיכחה זאת מלמדת אותי עד כמה המבנה הנוכחי נראה טבעי ונכון, במובן של כיצד יכול היה להיות אחרת, ואם כך, כנראה לא היה אחרת. אבל אני יודע, ובמעומעם גם זוכר כי היה אחרת.
"ספרייה" מכונה כך כי היא משכנם של ספרים. גם בעולם דיגיטלי, של מסופי מחשב ומערכות מידע מקודדות בינארית, הספר הוא הליבה. ספריה אקדמית טובה היא ספריה שמאפשרת גישה נוחה ומהירה לספרות אקדמית. הדבר מובן מאליו, אך בעידן הפרה-דיגיטלי, כאשר התלות בספר או כתב העת המודפס על נייר הייתה כמעט מוחלטת, ההיכרות שלי עם מעמדה המיוחד של הספרייה בנוף הספריות האקדמיות בארץ הייתה גם דרך התובנה שהספרייה "שלי" – של האוניברסיטה "שלי" היא הטובה ביותר בארץ, וזאת במובן זה שהייתה המעודכנת ביותר בין הספריות האוניברסיטאיות בארץ מבחינת מצאי הספרים על מדפיה. כפי שמקובל היה לחשוב, ייחודה של אוניברסיטת חיפה הייתה שלא קיצצה בתקציב הספרייה בעת משבר, ועתות משבר הרי היו לחם חוקן של מוסדות ההשכלה הגבוהה מאז ומתמיד, או לפחות כך זה נראה למי שלא היה מצוי ברזי ספרי התקציב. הקפדה זאת על רכישת ספרים כקדימות הייתה לשם דבר, והתוצאה הייתה שמה הטוב של הספרייה.
התובנה כי ספריית האוניברסיטה הייתה מעודכנת לא הייתה תוצאה של מחקר השוואתי של רשימות מצאי ומדיניות רכישה. היא הייתה תוצאה של התנסות נמשכת. במסגרת עבודתי נדירים יחסית היו המקרים שנזקקתי לשירותי ספרייה אוניברסיטאית אחרת. כלוקאל-פטריוט כמובן שהייתי גאה בכך ששמה הטוב של ספריית אוניברסיטת חיפה הלך לפניה כספרייה משובחת ומעודכנת. אך לכך היה גם מחיר. חברים וחברות שלימדו באוניברסיטאות ידועות, וותיקות ומכובדות, נהגו לבקש ממני לעשות עמם טובה: להביא להם ספרים הנחוצים לעבודתם האקדמית ושנמצאו בחזקתה של הספרייה של אוניברסיטת חיפה, ובחזקתה בלבד. כמובן שניתן היה לבקש את הספרים בהשאלה מרחוק, אך השרות היה כרוך בתשלום, והגעת הספר ליעדו המבוקש הייתה לעתים עניין של שבועות – חסרון מובנה למי שמבקשת להתקדם במחקרה.
כמי שגר בתל אביב ומלמד באוניברסיטת חיפה, הפתרון של מכרי אנשי סגל באוניברסיטאות אחרות, מגוש דן ועד באר שבע, היה פשוט ויעיל מאוד מבחינתם: לבקש ממני להביא להם את הספר המבוקש המצוי בספריית האוניברסיטה. פירושו של דבר היה לשאול אותו, להביא אותו למרכז הארץ, להעביר אותו למבקש או למבקשת, ומה שלא פחות חשוב: להקפיד לזכור למי הספר הועבר. רגעים של אי-נעימות היו כשהתבקשתי להחזיר ספר שלא היה ברשותי. העיסוק בהשבת הספר אלי – שלב הכרחי בדרכו חזרה למדף – לא תמיד היה עניין פשוט. כידוע, יש מי שמלאכת השבת ספרים ששאלו אינה דבר פשוט עבורם. אך למרות הטרחה, המחויבות לחברים ולחברות הייתה ברורה מאליה. הספרים נעו מחוץ לספרייה ואליה, כשאני משמש כאותו חמור הנושא ספרים. לעתים המשימה לא הייתה קלה: לספרים יש משקל, דבר שצריך הייתי לקחת בחשבון במסעותי מהאוניברסיטה ואליה בתחבורה ציבורית.
בשנים האחרונות – אולי עשור, אולי אפילו יותר – נדמה שתכיפות הבקשות פחתה באופן ניכר. ייתכן וזמינות של הספרים באינטרנט שיחקה תפקיד. ייתכן ושדרוג שרותי ההשאלה הבינספרייתית גם הם מילאו תפקיד. ובעת שספריות נסגרו בגלל הוראות משרד הבריאות, שאלת הנגישות הדיגיטלית של ספרים הייתה בעלת חשיבות עליונה. אפילו מי שיכולותיו הדיגיטליות מוגבלות, כמוני, יכול להעריך את היתרון שבעולם האמיץ והחדש שבו אנו חיים. אך עדיין, תחושת ההישג שבמציאת הספר על המדף לא איבד את קסמו עבורי. החוויה שאבדה היא המפגש עם הדף המודבק לכריכה האחורית, בו נרשמה ההיסטוריה של הוצאת הספר מתחומי הספרייה. הקפדתי להסתכל על הדף בצבע ירוק דהוי המוצמד לצד הפנימי של הכריכה האחורית. אני זוכר את עצמי כשגליתי שאני כנראה הראשון ששואל את הספר: הרי ספר שאין שואלים אותו הוא כמו אגוז קוקוס שנופל באי בודד. לעתים התגלה ספר שחינו סר: לאחר שנים של שאילה רציפה נעצר רצף התאריכים, סימן ברור שלא נמצא עוד דורש לספר.
יש משהו משונה בשם ספרייה. השם הראוי הוא אולי בית ספר: הרי ספרייה היא בפועל הבית של הספר, ממנו הוא יוצא ואליו הוא אמור לחזור. אך לא חשוב איזו צורה לובש המוסד שקיים בצורה זו או אחרת מאז המצאת הכתב. החשוב הוא הידע האצור בספרים, ומה שאולי יותר חשוב: הידיעה שהידע הזה נגיש למבקשים אותו. ועל כך התודה.
פרופ' סולי שאהוור, החוג ללימודי המזה"ת והאסלאם, ראש מייסד, מרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי
הגעתי לאוניברסיטת חיפה בפברואר 1998 כמורה מן החוץ כדי ללמד קורסים בלימודים איראניים, כאשר במקביל גם לימדתי קורסים מאותו התחום באוניברסיטאות העברית בירושלים, בן גוריון בנגב ובאוניברסיטת תל אביב. היה זה לאחר סיום לימודיי לתואר השלישי.
בתור מי שלמד באחת מהאוניברסיטאות הטובות במערב בתחום, קרי SCHOOL OF ORIENTAL AND AFRICAN STUDIES (SOAS) ששייך ל-UNIVERSITY OF LONDON, וגם מי שלימד בארבע אוניברסיטאות בארץ, יכולתי לערוך השוואות בין המוסדות האקדמיים השונים, ובכלל זה גם בהקשר לספריות, ובייחוד בתחום הספציפי יותר בו עסקתי, קרי המזרח התיכון. כמובן, ספריית SOAS היא ספרייה ייחודית מאוד היות והיא מתמקדת בעיקר בתחומים של לימודי "המזרח" (קרי, מזה"ת, מזה"ר, מרכז אסיה, אפריקה), אבל די מהר התברר לי כי האוסף של ספריית אוניברסיטת חיפה בתחומים הרלבנטיים לי (קרי, לימודי המזרח התיכון בכלל ואיראן בפרט) היא מרשימה לאין-ערוך מאלו של הספריות האוניברסיטאיות האחרות. בכל זאת, התעניינותי האישית בתחום לימודי איראן והאוסף המרשים הקיים בספרייה זו הביאה אותי להשקיע זמן ומרץ רב להמשיך בפיתוח האוסף, הן לגבי פריטים חדשים שיצאו לאור, הן בפרסית הן בשפות אחרות, אך גם לגבי ספרים ישנים שלא היו באוסף.
בנוסף, תוך זמן די קצר, התמניתי בחוג שלי, החוג ללימודי המזה"ת והאסלאם, לאחראי פיתוח האוסף בלימודי המזרח התיכון. התחלתי לקבל הזמנות מחברי החוג, אך יותר משהופנו אליי כותרי ספרים לרכישה, הצעתי בעצמי הרבה יותר כותרים כאלו לספרייה, וזאת לאחר נבירה של שעות וימים בקטלוגים של מו"לים (שאח"כ הפכו בהדרגה לאתרים באינטרנט).
בהקשר לכל הפעילות הזו מצאתי בצוות הספרייה שותף נאמן, חביב, ידידותי ומקצועי, וכמעט כל ספר שביקשתי להזמין לספרייה נרכש (כמובן מלבד אלו שלא ניתן היה להשיג). כך, באמצעות שתוף הפעולה הפורה הזה, הפך אוסף הספרייה בתחום לימודי המזה"ת בכלל ואיראן בפרט לאוסף העשיר והמגוון ביותר מבין הספריות האוניברסיטאיות בארץ. ביטוי לכך ניתן למצוא, למשל, בביקורת של המשלחת הבינלאומית שנערכה לפני כעשור בחוג ללימודי המזה"ת והאסלאם. בדו"ח הביקורת הודגש במיוחד קיומו של האוסף הנ"ל כאחת מנקודות החוזק של החוג. ביטוי נוסף לכך ניתן לראות גם במספר הרב של השאלות ספרים מטעם חוקרים ותלמידי מחקר מאוניברסיטאות אחרות בישראל.
במקביל לפעילות זו, התחלתי גם לתור אחר תרומות של ספרים, וגם כאן הצלחתי לגייס תרומות רבות וחשובות שהעשירו ומעשירים את אוסף הספרייה. בהמשך, הוחל גם בחיפוש אחר תרומות של פריטים ממורשת יהדות איראן שאינם בהכרח ספרים, וכאן כבר נתרמו מסמכים, כתובות נישואין, עתונות ועוד. בין אלה אציין במיוחד את האופסים הפרטיים של שני שגריריה של מדינת ישראל באיראן, מר מאיר עזרי ז"ל ומר אורי לוברני ז"ל. אוספים אלו חשובים לא רק בהיבט של יחסי ישראל-איראן, אלא בכל מגוון התחומים בהם עסקו השניים.
תרומות משני נדבנים מקרב יהדות איראן, מר מאיר עזרי ז"ל ומשפחת נזריאן (יונס ז"ל וסוראיה שתיבדל לחיים ארוכים) שאת הקשר עימם יזמתי (ואת אחת מהן, זה עם מר מאיר עזרי ז"ל, אף הובלתי לכל אורך הדרך עד לחתימה), קשורים במישרין וגם בעקיפין לספריית אוניברסיטת חיפה. זו של נזריאן הביאה להרחבת ושיפוץ הספרייה ע"ש יונס וסוראיה נזריאן ולהקמת אגף חדש בה, וזו של עזרי הביאה להקמת מרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי, ולאוסף נדיר של ספרים על איראן שמר עזרי תרם למרכז ושהועברו לספרייה.
כשיזמתי את הקמת מרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי עמדה למול עיניי לא רק החשיבות של איראן והמפרץ הפרסי, אלא בעיני רוחי הכרתי באנומליה שיש בהיעדר יחסים עם המדינות הערביות שבמפרץ הפרסי והייתי בטוח שבמוקדם ובמאוחר יבוא יום שיחסים אלו יכוננו וזאת כי אין ולא היה למדינות הערביות במרחב המפרץ הפרסי, או לפחות לחלק הגדול בהן, שום איבה, שנאה ועוינות אמיתית (למשל טריטוריאלית) עם מדינת ישראל. כמובן, סיבה חשובה נוספת להקמת מרכז עזרי הייתה בחשיבותה הגוברת של אזור המפרץ הפרסי זאת כאשר לא היה קיים שום מרכז מחקר אחר בארץ בתחום (ויש רק בודדים בלבד בעולם). אכן יום זה הגיע עם הסכמי אברהם, שבעקבותיה אני שמח שהצלחתי לחבר, באמצעות קשריי האישיים, בין ספריית אוניברסיטת חיפה לבין הספרייה והארכיון הלאומי של איחוד האמירויות הערביות, וזה הביא, ב-10 במרץ 2022, למזכר שתוף-פעולה בין שתי המוסדות.
ד"ר אנדרי עשת, בית הספר למדעי המדינה, אנשים, ספרייה, ביה״ס מדעי המדינה ל״ו שנים ויותר של יחסי גומלין
חמישה עשורים חלפו מאז הקמת אוניברסיטת חיפה, אך בל נשכח, קדם לה המכון האוניברסיטאי באמצע שנות ה60 של המאה ה 20.
כל התקופה הזאת, חיי היו קשורים קשר הדוק לגלגוליו של המוסד האקדמי ולליבו הפועם, כן, ספריית האוניברסיטה, היהלום שבכתר. אכן, זיקתי לספריה נבע ממיגוון רחב של נסיבות, החל בצרכיו הלימודיים של סטודנט מן השורה, בין השנים 1965 – 1968 וכן, כפעיל באגודת הסטודנטים וכחבר ועד האחראי על מפעל השכפול של אגודת הסטודנטים. שלב נוסף בזיקה זו לספריית האוניברסיטה היה, כשמוניתי כמתרגל בשני שעורי מבוא בחוג למדעי המדינה, בנושא: מבוא לתורת המשטרים ומשטר מדינת ישראל בין השנים 1969 ל 1971.
היות ובאותם הזמנים החוג למדעי המדינה היה אטראקטיבי במיוחד בקרב ציבור נרחב ביותר של סטודנטים/יות, צרכי הלימוד שלהם ושלי בתואר השני בירושלים, הביאו אותי לאינטראקציה חזקה במיוחד עם גורמים שונים ומגוונים בספרייה. הדאגה לרכישה של ספרים לשני המבואות ועותקים מספיקים של פריטי הביבליוגרפיה (ספרי חובה ומאמרים) ובהמשך, הנחיית עובדי אגף השמורים בספרייה להכנת תדפיסים, הביאה לזיקת גומלין הדוקה זו, ביני לבין ספרני ספריית האוניברסיטה והחוג למדעי המדינה שהיה בתהליכי התרחבות מתמדת.
בתקופות ממושכות היו משתתפים מספר מאות סטודנטים/יות כל שנה, בשעורי המבואות של מדעי המדינה, לפיכך, אין זה מפתיע שהפכנו לגורם כמותי רב משקל וללקוחות חשובים, למתן שרותים מגוונים מטעם הספריה ומעצבי דרכה.
שלב חשוב בהתפחות הספרייה, מספרייה שמאפייניה יועדו למכון אוניברסיטאי, כך היתה הספרייה בעירוני ה׳, היה, כשהמכון האוניברסיטאי עבר לקמפוס הנוכחי לבנין, הרב תכליתי בשנת 1967. זכור לי מר הירש מאותה תקופה שנע ככספית ברחבי מרחב הספריה וכן ספרנית ייקית, עם ארשת פנים אצילית שהצטרפה, כך נאמר לי, לעמנו. המקום החדש של הספרייה ברב-תכליתי, בקומה השניה, היה מרווח יותר, אבל עדיין היה מיועד למטרות הצנועות של מכון אוניברסיטאי קטן שמספר תלמידיו והסגל שלו היה מצומצם למדי, פחות מאלפיים סטודנטים.
הספרייה שינתה מקומה ושודרגה מהרגע שהמכון האוניברסיטאי קיבל עצמאותו מהאוניברסיטה העברית. בודלו בהדרגה תפקודי הספרייה זה מזה והוקמו מדורים ואגפים בהתאם להתפתחויות בהוראה האקדמית ובצרכי הסטודנטים ובהתקדמות בניהול ספריות וחידושים טכנולוגיים במסגרתם.
כשנבנה הבנין החדש, עברה הספרייה למשכנה החדש בבנין הראשי, במחצית הראשונה של שנות ה - 70. מכלול הספרייה הוגדל והורחב, בעקבות העשרת הספרייה בספרים וכו׳. ההתמחות הזאת בקרב ספרני האוניברסיטה, חיזקה את קשרי הגומלין, בינם לבין חוגי הלימוד. כשחזרתי מהשתלמותי לתואר השלישי בחו״ל וקודמתי לדרגת מרצה, החל שיתוף פעולה מקצועי וחברי עם עובדיה המסורים בספרייה בבנין הראשי. התברר לי שניתן לאיש אקדמיה באוניברסיטה להשפיע, לפחות במקצת, בדרכים שונות על התפתחות הספרייה. הנהלת הספרייה נתנה לתחומי מחקר וענין ונושאי הוראה קדימות, בנושאי רכש ספרים וכתבי עת חדשים. כך לדוגמה, נושאים כמו תהליכי האיחוד האירופי, או נושאי משטר מדינת ישראל, או סוגיות בחקר פדראליזם שענינו אותי ואת תלמידי, זכו לעדכון שוטף מצד הספרייה. כל ספר חדש וכתב עת שעסק בנושאים הללו, קיבל עדיפות בהחלטה לרכישתו. בתפקידי להציע כותרי ספרים היה תמיד לנגד עיניי נושא העלויות הכספיות לספרייה ולתקציבה. כשיכולנו לרכוש ספר בכריכה רכה, העדפנו זאת על פני אלטרנטיבה יקרה יותר. נזהרנו בהזמנת עותקים רבים מידי של ספר חובה. אין זה מפתיע כלל ששנים ארוכות נחשבה ספריית אוניברסיטת חיפה, בתחום הספרות המחקרית ובתחום
כתבי העת, בת זמננו, לאחת הטובות בישראל וליהלום בכתרה של אוניברסיטה זו. אוסיף שגם במערכת יחסי האנוש, היתה משכמה ומעלה בקמפוס, לפחות בעיני המתבונן מן החוץ. ספרים וכתבי עת שיצאו עוד בתקופות העבר, לפני הקמת המכון האוניברסיטאי, היו עקב אכילס אצלנו, אבל ההתפתחות המהירה של ההשאלה הבין-ספרייתית בשנים האחרונות בראשות ד״ר לין פורת והיעילות והמהירות בשרות שניתן, תיקנה אט אט את הלאקונה הזאת.
ככל שעבר הזמן, כך התפתחו עוד ועוד מחלקות ואגפים בספריה שהתמחו בתחומים שונים, בפעילות השוטפת של הספריה: מחלקת רכש, מדור שמורים, מחלקת ייעוץ, קיטלוג, עברית לועזית, מחלקת השאלה,השאלה בין-ספרייתית מדיה. הוחל בספריה בהכשרת עובדי הספריה להתמקדות בצרכי חוגי לימוד שונים וכך נתוודענו בשנות ה 90 שהספרנית גב׳ ברכה אחילאה, תסייע לקידום נושאי מדעי המדינה בספריה, עבודותיה באיסוף שיטתי על מערכת הבחירות שנכתב על מערכות הבחירות 1996 ו 1999, סייע רבות לסטודנטים ולתחום. באותו זמן לקחתי על עצמי, בהתנדבות, תפקיד המקשר והמגשר בין הספריה לבין החוג ,ובהמשך, בית הספר למדעי המדינה. לאחר מכן, עבדתי בשיתוף פעולה מעולה, עם גב׳ ד״ר נגה רביב שהיתה המתאמת מטעם הספריה והחוג וביה״ס למדעי המדינה ולאחר צאתה לגימלאות, עבדתי בתאום עם גב׳ זלמנוביץ.
תפקידי כמקשר, בין החוג לספרייה ואנשיה, על פי התמחותם ,הביאה למפגשים ותקשורת אינטנסיבית במהלך השנים. בהיותי אחראי על הזמנת ספרים חדשים וכאלו שאזלו, בסיוע להעשרת ביבליוגרפיית הקורסים השונים, העברתי לקולגות באקדמיה, הצעות לספרות מקצועית חדישה והם מטעמם, מסרו לי מה ברצונם שאזמין. גם הזמנת כתבי עת חדשים, היה מוקד לעשיה. לעיתים, כשמדובר היה במרצה חדש, או בתחום מחקר חדש של אחד הקולגות, הספרייה, בקישורי הצמוד, דאגה שהספרות הרלוונטית תהיה זמינה לחוקר ולתלמידיו.
באופן פרדוכסלי, למרות המימדים הגדלים והולכים ובפעילות הספרייה, הצלחתי לפתח מערכת יחסי אנוש, לדעתי, מעולים, ביני, לבין אנשי הספרייה, במוקדי התמחותם השונים. בין הקולגות שלי הייתי עם דפוס פעולה שונה במקצת, כי עמדתי על כך שכל העבודה הרוטינית הזאת, עם אנשי הספרייה, לא תעשה באמצעות מתרגלים, אלא, באמצעותי. דאגתי אישית שהתדפיסים יוכנו כראוי, במהלך השנים, העברתי פרקי הספרים לסריקה והסתייעתי רבות בעבודה המסורה של הספרניות, האחראיות לתחום, במיוחד הסתייעתי בעינת שעתה נמצאת בענף תוכן דיגיטלי בספריה.
אביא לדוגמה את מחלקת הרכש בלועזית ובעברית ומחלקת כתבי עת, אליהן הגעתי לעיתים תכופות, בעיקר לפני תחילת סמסטר, או שנת לימודים חדשה. כשלימדתי את השעור במשטר ישראל, ביבליוגרפיית החובה עודכנה משנה לשנה, על מנת שתותאם למציאות הפוליטית החדשה. איכות האנשים במחלקה זו וכלל הספריה, היתה והיא, אני תקווה גם כיום, יוצאת דופן, במיוחד בפן האנושי ובנכונות לסייע וכן במתן השרות לנזקק לשרותי הסיפריה, ערך עליון.
במחלקת הרכש, נעזרתי, הן על ידי הצוות המסור של דורה, (עם המבטא הדרום אמריקאי המודגש) והן בהמשך בסיוע של הצוות המסור שבהנהלת גב׳ צילה הראל. סייעה לידן רבות גב׳ רחל וייצמן. זהר ירסלב עזרה לי לא פעם באיתור והשגת ספרים לספרייה לשמוש החוג למדעי המדינה. במחלקת הקיטלוג פגשתי תכופות את הזוג צורי ששניהם למדו אתי לתואר הראשון. ברכש של ספרים עבריים, נעזרתי בקרנייה שסייעה בחום ובמדיה הסתייעתי בגב׳ תירוש שלא לדבר על חדר מפות הקיר בספרייה שגם שם כששאלתי מפה להרצאותי, הכרתי את הספרנים באגף זה.
במחלקת כתבי העת שהיתי זמנים ארוכים, בין היתר משום שהיו שם מכשירים, לקריאת עתונות העבר. הצוות של הספרנים/יות מסביר פנים, מקצועי מאוד ומנסה לסייע ככל הניתן, במילוי בקשות הקוראים. תקופה ארוכה עבדו מר שטרן, מורה, עדה גינת שהקרינה נכונותה הרבה, לשרת את המבקשים את סיועה, יאיר דה מרקס ובתקופה שלקראת פרישתי, עאמר כרכבי, בקידום אגף יחודי זה. הסיוע שזכיתי לו מצידם סייע לי בהוראה השוטפת וכן במחקר, ראיתי את האגף הופך בהדרגה,לאגף נרחב במרחב הספרייתי. אזכיר את הספרן יוסף ירושלמי שהיה בין הראשונים ליצירת מאגר מידע, הוא אהב להתהלך באולם הספרייה ולנהל שיחות קצרות עם קוראים שהכיר. אי אפשר שלא להזכיר את שורת האנשים שישבו בפתח הספרייה ודאגו לכך שכל ספר שהוצא מן הספרייה יהיה מסומן בהתאם לכללים, בראשם עמד מר סולומון, במשך תקופה ארוכה. חביבותו זכורה לכל. אזכיר גם את דינה שניהלה את מחלקת ההשאלה תקופה ארוכה, את נעמי שעבדה ביעץ וגילתה מיומנות רבה בהכוונה והדרכה וכן יעל גולן שסייעה רבות בנושאים הדיגיטליים.
כשם שהיו תקופות ארוכות של התרחבות בפעילות הספרייה, היו תקופות של מדיניות צנע שהביאה לקיצוץ נרחב של מספר כתבי עת בני זמננו ואף לעצירת הזמנות ספרים. היות ובאוסף הספרים לא ניתן היה לפגוע, הפכו חיש במהרה כתבי העת, ליעד מועדף להנפת גרזן הקיצוצים. תקופה כזו היתה בשנת 2006 כשהודיעה ראש מערך שירותי הקוראים של הספרייה, על הצורך בביטול כתבי עת חשובים ביותר שעליהם האוניברסיטה היתה מנויה שנים רבות. השיחות בנושא עם אורן ויינברג ופנינה ארז, מנהלי הספריה בשעתו, בנושא לא התנהלו על מי מנוחות. מלאכת הביטול היתה קשה מנשוא אך חרב דמוקלס הונפה במלוא עוזה ופגעה לא מעט באיכויות תחום כתבי העת. עברתי, אישית, בין מדפי כתבי העת והכרכים הקודמים שלהם ובדקתי אחד לאחד, עשרות רבות מהם, באם עיינו בהם אם לאו, באם הושאלו או לא, בכדי, לקבוע איזה מהם נסכים בלית ברירה שיבוטלו. לכתבי העת האלקטרוניים ישנם יתרונות אבל, הכל יודו שבחלקם לא ניתן לראות את האחרונים שבהם, מטעמים הקשורים בסיבות מסחריות של המוציא לאור, של כתב העת. למזלה של אוניברסיטת חיפה, המצב התקציבי של האוניברסיטה רווח יותר בשנים לאחר מכן, אבל הנזק שנגרם לאוסף כתבי העת לא נעלם.
לסכום, מערכת יחסי עבודה וקשרים אנושיים למופת, באווירת הרמוניה ושתוף פעולה.
איך מקימים אוניברסיטה וספרייה. זכרונות אליעזר רפאלי ז"ל מתוך ארכיון אסע"י בספרייה
לפני עשר שנים, כשמלאו לאוניברסיטה ארבעים שנה, הוקלט מפגש מספרים שבו סופרו סיפורי ראשית האוניברסיטה. השבוע, הגענו לתיק 24802 בארכיון אסע"י בספרייה ומצאנו בו תמלול של הסיפורים המרתקים אשר סופרו באותו מפגש. בין המספרים, אליעזר רפאלי ז"ל, שהיה הנשיא הראשון של האוניברסיטה בין השנים 1973-1977.איך מקימים אוניברסיטה - החלק הראשון
בשנת 1960, היינו בימים האחרונים של לימודינו בניו יורק. בקולומביה יוניברסיטי. והיינו ארוזים ומוכנים לחזור ארצה. וטלפונים מוזרים היו זרים מאד לנו. למה? זה היה בדיוק בשנה שבה נתפס אייכמן. ואביה של רעייתי קיבל מכתב משטוטגרט, מגרמניה. והמכתב הועבר מיד לאנשי הביטחון ושם נאמר: אם לא תשחררו את אייכמן, אוי לילדיכם. והגיע טלפון. אבל לפני שהגיע הטלפון, הגיע אלי הקב"ט, קצין הביטחון של הקונסוליה הישראלית. והזהיר אותנו:- אל תתנו לאורח שאינכם מכירים, אל תפגשו עם אנשים שאינכם מכירים, זהירות.
והטלפון צלצל, והציג את עצמו אדם שבנו יושב פה, אמנון לין, לא הכרתי אותו. הוא ביקש להיפגש. בא, ישב, שוחחנו, דיברנו. והשיחה הייתה ארוכה מאד, מלווה בהרבה כוסות תה.
שנים אחר כך התברר לי שאמנון לין חתנו של אבא חושי, נשלח כנראה לרגל מי אני. אבא חושי יזם הקמת קולג', מכללה. והרעיון היה בית ספר או חוג להכשרת מורים לתיכון. ועוד חוג: כהני דת מוסלמים. עד אז רק 'אל אזהר' בקהיר גידלה כהני דת לארצות ערב.
אינני יודע מה סיפר עלי אמנון לין אבל כשחזרנו ארצה הגיע עוד טלפון. אבא חושי הזמין אותי לפגישה. גם אותו לא הכרתי אבל קראתי בעיתונים על על עיר קשה, עיר שכולה פוליטית, וכולה מפא"י. ואני לא הייתי במפא"י.
אבל נפגשנו. ובשיחה היא הציע שנסע במאי לכרמל, נסענו לכרמל, ונסענו בדרך שהלכה לעוספיא, והדרך הזאת הייתה צרה, חרורה בחורים, מפחידה קצת, והרבה עצים, והגענו הנה. ופה, לא פה אלא במה שהיה פה, שאל אותי אם אני מסכים לתכנן, להקים ונראה מה יהיה אחר כך.
אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לנסוע אל ביתו של יעקב דורי, שהיה עד אז עדיין הרמטכ"ל וכבר נבחר להיות נשיא הטכניון. ושאלתי אותו אם הטכניון יקים חוגים אוניברסיטאיים ולא רק מהנדסים וטכנאים והנדסאים. והוא אמר:- לא, אנחנו בית ספר לאינג'ינרים. ואנחנו נלמד רק אינג'ינרים. אבל אני מברך אותך על ההקמה וכועס עליך, כי אתה עומד להקים את המוסד שברשותך 250 מטר מעל לראשו של הטכניון. ביקשתי סליחה והלכתי להקים.
המכתב הראשון שיצא ממני היה אל חברים בארצות הברית שהייתה עוד בדמי ושאלתי אם יוכלו להשיג עבורי חוברת :
.HOW TO BUILD A UNIVERSITY IN THREE SHORT STEPS
לא קיבלתי חוברת כזאת. גם לא היה את מי לשאול איך. הכרתי אנשים בירושלים באוניברסיטה, הכרתי אנשים בטכניון, לא היה את מי לשאול. באמת לא היה את מי לשאול"
איך מקימים אוניברסיטה החלק השני
"סיימתי כשאמרתי שלא היה לי עם מי להיוועץ. אחרי ויכוחים ודיונים רבים נבחר הארכיטקט, זה היה אוסקר נימאייר הברזילי.
כשהוא הגיע וקיבל את כל הקומה העליונה במלון דן כרמל, עם שישה שומרי ראש, הוטל עלי כי לא היה מישהו אחר, להכין את "התפריט", כמה כיסאות צריך, כמה כיתות צריך, איפה תהייה הספרייה, אם תהייה ספרייה בכלל, ושוב לא היה עם מי להיוועץ.
הצלחתי לאסוף קצת אינפורמציות, קצת מוזרות, למשל, העירייה הציעה שהספרייה של האוניברסיטה תהייה בבית פבזנר, שם יהיה המקום לשלושת אלפים ספרים. הויכוח היה לא פוליטי אבל מאוד פוליטי. ובחוצפתי כתבתי, שאני מציע שתהייה ספרייה אחת לכל האוניברסיטה ושיהיו בה מאתיים אלף ספרים, מקום למאתיים אלף ספרים. ואז הוזמנתי אל האוניברסיטה העברית בירושלים שכבר היה לנו הסכם איתם על חסות אקדמית, והושיבו אותי מול ח' של חברי הוועדה המתמדת.
הועדה המתמדת של האוניברסיטה בירושלים, הייתה אז, רק דרגה אחת מתחת לאלוהים ויושב ראש הועדה היה הרקטור, נתן רוטנרשטייך, והוא פנה אלי: - מר רפאלי - עד אז קראנו אחד לשני בשמינו הפרטיים, שמותינו הפרטיים, והייתי פתאום, מר רפאלי, הוא אמר: - נאמר לנו שאתה מתכוון להקים ספרייה אחת. לא ספריות לחוגים, לא ספריות לפקולטה.
ואמרתי:- אמת. - והתכוננתי לשאלה. הוצאתי מן התיק ספר שלקחתי בספרייה הלאומית בירושלים על המשפחה באפגניסטן. ואמרתי: - הספר הזה מחירו עשרים ושבעה דולר, מחיר העמדתו על המדף עם קטלוג ומיון וכו' כמחירו. יש לכם בירושלים, שמונה אקזמפלרים, שמונה טפסים של הספר הזה, בחוג הזה, ובחוג הזה, ובחוג השלישי, לנו אין כסף ויספיק לנו עותק אחד והוא ישמש לכל החוגים.
התברר שמשבעה האקזמפלרים של הספרים בירושלים, רק אחד נלקח במשך שלושה ארבעה החודשים האחרונים, פעם אחת ליום אחד. הדיון לא היה ארוך ואנחנו הקמנו ספרייה אחת. והיה ויכוח על זה ועדיין יש קצת ויכוח אבל יש לנו הספרייה הטובה בארץ.
ובאותו דיון נשאלתי בחוצפתי: - האם אתה מתכוון כמו שהכרזת, שהמכון האוניברסיטאי שברשותך, יהיה אוניברסיטה. ראה, אנחנו מרכז החכמה של העם היהודי, לא תראה על כתלינו את המילה אוניברסיטה.
לא היה את מי לשאול אפילו בדברים קטנים. אם מישהו פה יודע מה אחוז האיטרים, משתמשי יד שמאל שעבורם צריך לקנות מושבים מצד שמאל, אף יד לא הורמה. גם לא היה את מי לשאול. וצריך היה לקנות כיסאות, במשך השנים הראשונות לאלפים. עד שהתברר שמספר המתלוננים האיטרים יהיה מספר הכיסאות.
היו עוד שאלות יותר קשות, כמה חניות צריך באוניברסיטה? כמה מקומות חנייה? בעירייה נתנו תשובה, שלושים עובדי מנהל על כל חניה אחת. עשרה אנשים אקדמאיים, מרצים, פרופסורים וכו', לכל כסא אחד. ואל תשאלו כמה לסטודנטים. כשאני אומר שלא היה את מי לשאול, אני מתכוון גם לשאלה היותר קשה: איך מגייסים מרצים?...
גיוס המרצים היה אולי הנושא הקשה ביותר כי מי הסכים לבוא לחיפה.
ושוב דוגמא, כשבאתי אל מי שהיה האחראי על הכספים בעיריית חיפה, עיריית חיפה הייתה בעלת הבית, והצגתי בפניו את נושא הכספי הוא אמר לי: - אנחנו – המילה אנחנו כלל הרבה מאוד אנשים, - אנחנו לא נשמח אם תקיימו אוניברסיטה. - זה הרי היה בשנות השישים, והוא אמר: - אתה יודע מה קורה באוניברסיטאות בעולם? ההיפיס והסמים, וההשתוללות, והפראים הסטודנטים. - ועד היום אני מחפש אותם פה.
אנחנו הגענו לכך שההסכם עם ירושלים נדרש. וביקש ממני אבא חושי להכין את טיוטת ההסכם. ישבתי עם בלה טוקטלי על הדשא בביתם וכתבנו את טיוטת ההסכם עם ירושלים. וההסכם היה, שירושלים תמנה אחת לשנתיים יועץ אקדמי. והיועץ האקדמי הראשון היה פרופ' אריאלי, והוא הציע שאני יוזמן לתקופה לשבת בועדת המינויים של האוניברסיטה העברית בירושלים וללמוד את התהליך. כל מה שאני זוכר מן הישיבה הראשונה, היתה הערה על אחד המועמדים 'הכלונס הלז', כלונס הוא עמוד עץ.
בסיכומו של דבר התקדמנו וכל הרקטורים שיושבים לפניכם, שימיהם היו קלים ותפקידם היה קשה אבל הם יצרו התחלות.
זכויות היוצרים על הסיפור מצויות בידי ארכיון הסיפור העממי בישראל ע"ש דב נוי (אסע"י), באוניברסיטת חיפה. שם רושמת הסיפור: פינטל גינזברג, עידית. שם מספר הסיפור: רפאלי, אליעזר – הנשיא הראשון של אוניברסיטת חיפה בשנים 1977-1973. המספר הסידורי של הסיפורים בארכיון: 24802, 24809